חיפוש > תוצאות חיפוש > אגיוס ניקולאוס - "פלש טרנספורט" - מסע שני

ב ד ר ך ל א ר ץ: יומן העפלה / מחבר לא ידוע

כמה פחדנו כשנאמר לנו שצריכים לחכות עוד יומיים. אפילו לא הרגשנו איך עברו הימים. ביום היה חם ורטוב, בלילות חום מחניק בתוך המחסנים המיועדים ללינה. חלק מהאנשים בחרו לישון על הסיפון, כך שהמחסנים היו כמעט ריקים.
ד"ר לווינשטיין נכנס להנהלה יחד עם מר גרינברג וכבדו אותו מאד. בכל מקרה באוניה באו אתנו רק לווינשטיין ושמואל, הראשון היה המנהיג ושמואל היה בתפקיד משנה. אחרי שבוע ראשון להמתנה ומספר פניות סוערות, הוחלט לשלוח את שמואל לרודוס לבדוק מה עם הנסיעה וגם הצורך להחזיק אותנו בתמונה עם התפתחות המצב.
באוניה החיים ממשיכים כרגיל ומשעמם מאד. בוקר אחד ראינו את "טאסו" מרימה את העוגן והפליגה דרומה. נבהלנו, בהתחלה שמענו כי "טאסו" לא מוכנה להמתין יותר ודורשת סכום מופרז מאד כדי לא לעזוב לצמיתות. אחר כך ראינו כי "טאסו" זזה (תמרון) מפחד לקבל עובש... באותה הזדמנות ראינו את התנהגותה היפה של "טאסו" במים וחשבנו שהיא מסוגלת בקלות לבצע את המשימה.
עברו עשרה ימים מיום שהגענו. על סיפון האוניה AGHIOS - NICOLCS , עשרה ימים שגרמו שעמוק בליבנו התקוה על נסיעה בקרוב תהרס לגמרי. באוניה, מדי פעם , אך לעתים קרובות מדי, הגיעו שמועות לא מרגיעות וזה הקשה לשמור על אוירה טובה. עברו עוד ארבע ימים מאז היותנו על האוניה, ימים של הסתכלות על הים בתקוה שהם יגיעו, האנשים שלנו מהמחנה. וכאשר מחכים, כל דקה היא ארוכה מאד, הזמן עובר לאט. הימים נראו כל יום כשבוע. בזמן הזה תיקנו את הסיפון על ה"טאסו" , אחר כך היא עשתה סיבוב קטן לנסיון. והכל חזר בחזרה לדממה הקודמת. כלום לא זז.
החיים באוניה היו פחות טובים מאשר במחנה. שם במחנה היינו פחות אנשים, המרחב היה גדול מאד והיה פחות משעמם. בנוסף במחנה, אם לא היה מספיק אוכל, לפחות היו מים טובים ללא הגבלה. באוניה שניהם היו בצימצום וזה גרם לנו סבל. המים היו עם טעם של חלודה מהמיכלים וגם חמים, עם כל הקרח שהיו מכניסים פנימה.
אחרי הצהריים, על הסיפון היה בלתי אפשרי לשבת בגלל השמש הלוהטת, במחסנים לא הרגשנו את השמש אך האווירה הדוחק והריחות הקשו עלינו מאד. בימים שעברו היו פגישות ללא תשובות חיוביות. תקופה שהימים עוברים אחד אחרי השני לאט, גשם טיפטף עם רעש מונוטוני, משעמם, מרגיז.
בוקר אחד שמועה עברה בין האנשים, מישהוא שמע את תוכן מברק שהאלחוטאי של האוניה שלנו קיבל. זה היה מברק מבעלי האוניה אל רב החובל כי הכל סודר בהקשר לאוניה, ועליו להמתין בסבלנות. בעצם, למה לא נוסעים? לשאלה כזו לא הייתי מסוגל להשיב - אמת, כי רק הוא... היה מדובר, כך היה החוזה, "א.נ." צריכה להביא אותנו עד 30 מייל מחופי הארץ, הדבר הזה, מסיבה פשוטה, כי לא רצו להעמיד את האוניות בסכנת תפיסה ע"י השלטונות. משם ועד לחוף היינו צריכים לנסוע באוניות קטנות,לא אוניה, אלא כמו "טאסו". את "טאסו" קנו אבל היו צריכים עוד שניים. כך דרשו השלטונות האיטלקיים שאמרו שבתנאים אחרים, הנסיעה עד הארץ תהיה מסוכנת.
בשביל קניית שתי אוניות התנהל משא ומתן. מספר פעמים הגיע מרודוס מיכלית מים ואנשים על מנת להזיז קצת את עצמותיהם עבדו במקום צוות המיכלית על המשאבה שהעבירה את המים אל תוך המיכליות של "א.נ.". מרודוס היו מביאים כמעט כל יום קרח ומצרכים. זו היתה הזדמנות לגנוב חתיכות קרח כדי לקרר במקצת את המים החמים מהמיכלית.
היינו מופתעים, לא הבנו בכלל למה ה"א.נ." הרימה את העוגן, הרעש שהעוגן עשה בזמן ההרמה הוציאה את כל האנשים על הסיפון. ה"א.נ." זזה!! לחברים היו כל מיני מחשבות יותר פראיות,יותר פנטזיסטיות ויותר בלתי אפשריים למשימה. עד ש-ה"א.נ." זרקה את העוגן חמש דקות מהמקום איפה שהיינו קודם. רק אחרי משפר שעות הבנו את סיבת התנועה. מהחוף שמענו פיצוצים ורעשים מחרישים וראינו עשן שחור וסמיך מתרומם מעל הכביש. היו אלו התותחים להגנת החופים - האיטלקיים שעשו תמרון לאורך הכביש ואנחנו זזנו ממקום למקום בים עד סוף הכביש איפה שהאיטלקים היו.
אחרי הצהריים חזרנו למקום הקודם, היות וזה היה מול קצה הכביש דרכו היו מביאים לאוניה את המצרכים. חוץ משולם שהיה חולה ונשאר במחנה, כל הקבוצה שלנו היתה באוניה. בגלל זה, בתוך הקבוצה היתה אותה אווירה עם אותם העיסוקים והבילויים, אבל במקום האוהל שבמחנה, היינו במחסן של האוניה. שם התנהלו כל הויכוחים ולפעמים בטונים גבוהים שהפריעו מאד לשכנים שלנו. מהבוקר שקמנו, היינו מדברים עד מאוחר בלילה. ברור שהדבר הזה הפריע לכל האחרים פרט לנו ולדברן הגדול דוד. הוא היה רב עם רבים בגלל הלשון החדה שלו. תראו, תראו, צעקה עליו גברת שהגיעה מאיזו סביבה פשוטה מבוקרסט, תראו כמה שהוא קטן ומדבר כל כך הרבה... כל היום טקה טקה כמו פטפון מקולקל. כל הדברים האלה לא הפריעו לנו להמשיך בוויכוחים ומשחקים שלנו, על אף התנגדות השכנים.
רב החובל שלנו, הרשה לאנשים שלנו להתרחץ בים. משונה היה אז הים, בגלל השמש החזקה וגם בגלל זה שאף גל לא סילסל את משטח הים והיה נראה כמו אגם שעליו מין שכבה דקיקה של שלג. הים היה לבך ולא כחול כהרגלו ורק מרחוק ראינו את העשן השחור של איזו אוניה ונוף חשוך של הרי אסיה באופק. לפנות ערב הגיעו בשחיה מספר אנשים מהמחנה שסיפרו לנו שהאנשים מהמחנה שוחררו ומסתובבים חופשי בתוך העיר. הרבה אנשים הוזמנו ע"י מארחים וכך גם לגור אצלם. בגלל זה המחנה היה כמעט עזוב, ולאלו שנשארו במחנה היה להם די טוב. לגבי הנסיעה ספרו לנו ששמעו שניסע בעוד כמה ימים. סיפרו שברודוס עגנו שתי אוניות עם אנשים לא חוקיים כמונו שהיו צריכים לנסוע לארץ.
מספר אנשים משלנו שהגיעו לאוניה מהמחנה לביקור סיפרו לנו שההפלגה שלנ תהיה בעוד מספר ימים. עוד סיפרו לנו שעשיר מאפריקה תרם לקהילה ברודוס סכום כסף שיחלקו לנו וזה כנראה היה מקבל כל אחד 20 לירטות. דבר זה שימח אותנו וגם סיבך אותנו שלא ידענו איך נוכל להשתמש בכסף הזה. היינו רוצים לקנות משהו לעצמו, אך לא יכלנו להגיע וכלנו לרודוס.
אחרי חלוקת הכסף, רב החובל אישר למספר אנשים לצאת העירה. אנחנו החלטנו שמכל קבוצה ייצא אדם אחד, בצורה כזאת יכלנו לקנות איזה דברים. היות והינו מחולקים לשתיים, שלוש קבוצות, והעירה לא יכלו לנסוע יותר מששה אנשים כל פעם, החלטנו לכבד את החלוקה בצורה כרונולוגית. אנחנו מהקבוצה שלנו היינו מאד לא סבלניים לחכות לתור שלנו ובגלל זה החלטנו לשלוח את מיקו, שהיה שחיין מצטיין , בשחייה עד לאי. המרחק לא היה גדול ומיקו הצליח למלא את תפקידו בדרך נאותה. לאחרונה למספר אנשים נתנו אישור לנסוע העירה, כך שהנסיעה לחוף נעשתה עם "טאסו". אנשים שהיו חוזרים מרודוס היו מספרים לנו שבעוד יום יבואו אנשים מהמחנה ובעוד יומיים ניסע סופית . בערב האנשים מהמחסנים הרעישו מאד וגם כבוי אורות על האוניה וגם התלונות של הימאים לא הצליחו להשתיק אותם. ברור שאם כבר נוסעים לכיוון הארץ יש הרבה על מה לדבר.
הלילה עבר והיום הגיע ואתה הופיעה מיכלית המים מרודוס. קצת אחר כך מופיעה ספינה עם מצרכים ואתם הודעה שבעוד כמה שעות יגיעו גם האנשים שלנו. הידיעות הגיעו במהירות ובעצבנות, ובכל פעם יותר משמחות.
לקראת הערב הגיעה ספינה עם עוד מצרכים, שאול הגיע אתם והודיע לנו שבעוד כמה שעות יגיעו האנשים. הם היו צריכים להגיע אתו אך הסירה קבלה מים והם חזרו לרודוס בשביל תיקונים. אחרי ארוחת ערב כל האנשים יצאו על הסיפון בגלל צעקות שנשמעו : "האנשים שלנו מגיעים".... עלינו במהירות על הסיפון וראינו מרחוק את "א.נ." צלליות אור וגיצים שנראו ממנה. היו אלו האנשים שלנו. אם הייתי רוצה לדייק הייתי צריך לתאר דקה אחרי דקה את המתרחש, אבל אני מאמין שמספיק לציין רגע זה עם "ברוו" יוצא דופן, צעקה שנשמעה מגרונות האנשים שלנו, כאשר הספינה הראשונה עם אלו שבאו מהמחנות נדבקה לאוניה שלנו. האנשים שמחו עד כדי כך שאנשים שלא הכירו התחבקו והתנשקו לאיחולי נסיעה טובה. שמענו שיש עוד אוניה אחת, אך על הים לא ראינו דבר. הסבירו לנו שהאוניה שעליה מדובר היתה ספינת דייג כל כך פרימיטיבית שאפילו אורות לא היו לה. הלילה היה חשוך, אי אפשר היה לראות שום דבר. לאט לאט האוניה שלנו היוותה את ההרגשה שהיתה על ה"רים" כשנסענו פעם ראשונה מרודוס. עובדה היא שהאנשים הלכו לישון מאוחר מאד בלילה. כאשר התעוררנו בבוקר, כל הסימנים של היום הראו שהיום יהיה דומה מבחינת השימחה ליום של אתמול. שמענו חדשות בקשר לאוניה רבזיוניסטית. מרודוס יסעו על ה"א.נ." רק 600 אנשים, כל היתר יחולקו על שלושת האוניות הקטנות.
על אונית המפרשים, המצב יהיה הכי קשה בזמן ההפלגה. הרביזיוניסטים אמרו שזה הכי מסוכן והם רצו לנסוע אתה. ההפלגה על ספינת הדייג היתה איטית ואני ודוד היינו בין הראשונים ברשימה שנעשתה.
הזהירו אותנו שעל ספינת המפרשים נסבול ממחלת ים, אבל אותנו דבר זה לא הפחיד. יצחק הרב חובל ועד אחד הצליחו להסתנן בשחיה עד לאוניות. הם התקבלו יפה והוצע להם להשאר. רב החובל סירב לעזוב את החברים לסבל וחזר בחזרה למחנה, אבל המתלווה נשאר על האוניה.
שבועיים עברו, הודיעו לנו על המשלחת של שלטונות מרודוס, שתגיע לבדוק באיזה תנאים אנו חיים ובמיוחד את חוזקה הטכני של ה"טאסו". המשלחת הגיעה וזיהינו את רב החובל של אחת מאוניות המלחמה שהביאה אותנו לרודוס. הם בדקו את "טאסו" אבל אנחנו לא שמענו את תוצאות החקירה. כמה ימים אחרי הביקור הזה קיבל גם "טאסו" ביקור מיוחד.
היה נציג החברה שהגיע לסדר את העיסקה ולראות את הספינות שמהם נרד לחוף. במסדר הבא הודיעו לנו שבזמן קצר אנחנו נסע. זה לא הפריע לנו לעשות סקנדל ולדרוש לזרז את הנסיעה. בכל מקרה מדברים יותר ויותר על הנסיעה, והנה מדובר שנעשה דגל ועליו יהיה כתוב: "הניצולים מהאש". היינו בטוחים שעם כזה דגל אף אחד לא יעצור את הירידה שלנו לארץ.
דוד הגיע קצת ממורמר והודיע לנו שהרבזיוניסטים שלנו מכינים גם הם דגל עם הסיסמא שלהם אתו רוצים לקשט אחת מהאוניות, ויותר מזה אומר לנו שאחת משלושת הספינות הקטנות יהיו עליה רק רבזיוניסטים. אבל, דוד ואני ואתנו כל הקבוצה שלנו לא חיבבנו את הרבזיוניסטים. בעצם לא היינו רק אנחנו בתוך המחסן כאשר סיפרנו על הדבר הזה הרבה התחילו לצעוק ולהתנגד. לא צריך לאפשר להניף דגלים רבזיוניסטים! מה אתם רוצים שנסתובב עוד חודשיים על הים? (כמו שהסתובבה אוניה עם רבזיוניסטים),עד נוכל לרדת לארץ? לא צריך לאפשר שדברים כאלו ישחקו עם הגורל שלנו. אלו היו מחשבות האנשים במחסן שלנו, לכוונת הנפת הדגל הזה. היות והינו צריכים להרגיע את האנשים ויותר מזה צריך היה לעשות משהוא להפריע לעשות דבר כזה.
דוד הלך ללווינשטיין לדרוש הסברים. ד"ר לווינשטיין קבל אותו והבטיח לו ששום דבר לא יקרה. דוד חזר והרגיע את הרוחות, אבל הוא הציע לקבוצתנו שנחזור גם אנחנו על האוניה עם הרבזיוניסטים. אנחנו הינו 10 והיינו יכולים לקרוע דגל מסוג זה אם היו שמים אותו. האנשים שלנו לא התיחסו ברצינות לדבר הזה חוץ ממני ודוד, אף אחד לא רצה ללכת לאוניה עם הרבזיוניסטים. ברבו שלח לנו מכתב עידוד מרודוס. שולימזון הקריא את המכתב בזמן מפגש אבל לא היתה התוצאה הרצויה ע"י ברבו. היות ואנחנו לא ראינו את העוגן של "א.נ." מתרומם ואותנו מפליגים.... מצבנו בגלל השמועות היה נראה כמו אסון.
שאול, נציג הרבזיוניסטים, נשלח גם לרודוס כי משמואל גם לא שמענו דבר. כעבור יומיים, שאול חזר ואמר לנו שמצבנו רע ביותר. הגיואינט לא ענה למברקים שלנו והמברקים שנשלחו לארץ גם לא קבלו תשובה. ומה שהיה יותר גרוע שגם הארגון שלנו לא התענין על מצבנו. אם היינו צריכים לסכם לוגית מדברי שאול,יצא שאין לנו שום תקוה לנסיעה. אם רב חובל האוניה היה רואה שלא מפליגים היה יכול להוריד אותנו על האיים ולהשאיר אותנו ליד הגורל.
לא ראינו אלא רק שחורות מסביבנו ואחרי מספר ימים הודיעו לנו שברבו בעצמו יגיע לאוניה עם הודעות חדשות. ברבו הגיע יחד עם שמואל ושולימזון. כאשר ברבו הגיע אנחנו היינו כבר מרוכזים ביחד לפגישה ומנתחים את מצבנו. רוח של חרדה ודאגה היה בין שורותינו. ברבו הודיע לנו שיש אשור מבוקרסט על העברת הכסף. הכסף נמצא כבר באיטליה ואתו יהיה אפשרי לסדר מה שיש צורך לסדר. על הנסיעה לא נאמר כלום, כך שלא היו שום בשורות מרגיעות. סגור