חיפוש > תוצאות חיפוש > ילדי טהרן

עם הכיבוש הגרמני, מאות אלפי פליטים פולנים, מהם יהודים רבים, נמלטו מחלקה המערבי של פולין, לחלק שנכבש על ידי הסובייטים.

רבים מהפליטים הפולנים נשלחו על ידי הסובייטים למחנות עבודה בסיביר, שם מתו אנשים רבים מקור, עבודה קשה, מחלות ורעב.

ב22 ביוני 1941, גרמניה הפרה את הסכם "ריבנטרופ-מולוטוב" ופלשה לברית המועצות ("מבצע ברברוסה"). ברית המועצות הצטרפה למלחמה נגד גרמניה.

ב-30 ביוני נחתם חוזה בין שגריר ברית המועצות בלונדון - ולרי מאייסקי וגנרל שיקורסקי - ראש ממשלת "פולין החופשית" הגולה בלונדון. ההסכם כונן מחדש את היחסים בין פולין וברית המועצות שנפסקו ב-1939 וכלל סעיף לפיו ברית המועצות תחנון את אזרחי פולין הכלואים בשטחיה. כמו כן הוחלט להקים על אדמת ברית המועצות צבא פולני שישתתף בלחימה. בראש הצבא הועמד הגנרל לדיסלאב אנדרס (Anders).

הפליטים ששוחררו מסיביר נסעו דרומה לאזורים החמים של ברית המועצות כמו אוזבקיסטן וקזחסטן, אך גם שם נתקלו ברעב ומחלות. רבים מתו ממגפות וילדים רבים התייתמו. הורים רבים הכניסו את ילדיהם לבתי יתומים פולנים שהוקמו כדי להגדיל את סיכוייהם לשרוד. בין היתומים שהוכנסו לבתי היתומים היו ילדים יהודים רבים. חלקם נכנסו למוסדות היהודים המועטים שהוקמו ואחרים נכנסו למוסדות פולניים, לעיתים במסווה של נוצרים.

ב-1942 הוחלט להעביר את חיילי "צבא אנדרס" לאיראן לצורך הצטיידות ואימונים. לצד החיילים הוחלט להעביר גם חלק מהאזרחים הפולנים, החל מהילדים בבתי היתומים. הילדים הועברו דרך הים הכספי, לפהלוי (כיום בנדר אנזלי) או דרך אשחבד ומשהד.

בקרבת טהרן הוקמו מחנות הן לילדים והן לחיילים.

כאשר הגיעו לישוב היהודי בארץ ישראל שמועות על מחנה הילדים בטהרן, הסוכנות היהודית שלחה את ציפורה שרת לסייע בארגון המחנה והעלאת הילדים.

הסוכנות היהודית סייעה במימון המחנה (יחד עם הממשלה הפולנית).

לדברי ציפורה שרת במחנה הילדים היהודיים, שמאוחר יותר זכה לשם "בית הילד היהודי" היה צריף אחד גדול ומספר אוהלים גדולים, בהם גרו הילדים. כ-180 מהילדים שסבלו ממחלות עיניים ועור הופרדו משאר הילדים ואת שאר הילדים חילקו לפי קבוצות גיל.

בראש מחנה הנוער הועמד דוד לאור (לאונברג) ומקרב הפליטים המבוגרים הוכשרו עשרות מדריכים, חלקם בוגרי תנועות הנוער בפולין. חינוך הילדים נעשה ברוח הצופיות ותנועות הנוער.

צוות המחנה ניסה להכשיר את הילדים לעליה וללמדם עברית. כמו כן הוקמה במחנה מתפרה בה יכלו הילדים ללמוד תפירה וסריגה, אך אחד האתגרים המרכזיים היה נסיון להקנות להם הרגלים של סדר, משמעת ונקיון אחרי תקופה ארוכה בה חלקם חיו ללא פיקוח של מבוגרים.

הקהילה היהודית בטהרן בראשות עזיז אל-קנין סייעה למחנה הילדים על ידי משלוח אספקה של מזון, שמיכות ובגדים.

בתחילת 1943 החל מסעם של ילדי טהרן לארץ ישראל.

קבוצה ראשונה של כ-800 ילדים הפליגה מאיראן לקראצ'י (אז בהודו, כיום בפקיסטן) ומשם באוניה "נאורליה" לסואץ. מסואץ נכנסו לארץ ברכבת.

הקבוצה השניה הגיעה בדרך היבשה דרך עיראק וירדן באוגוסט 1943.

תחנתם האחרונה של הילדים היתה מחנה עתלית, בו חולקו למוסדות החינוך השונים.

החלוקה למוסדות חינוך עוררה סערה בישוב. "אגודת ישראל" טענה שרבים מהילדים באו מבתים דתיים והם נעקרים בכוח משורשיהם הדתיים. על כן הוקמו שתי ועדות מיון, האחת בראשות הנרייטה סאלד והשניה בראשות הנס בייט. הם ראיינו את הילדים וניסו לשלוח את הילדים למוסדות בהתאם לרקע המשפחתי ממנו באו.

ילדי טהרן היו הקבוצה הראשונה של יהודים שברחו מאירופה הכבושה על ידי הנאצים והגעתם עוררה בישוב התרגשות גדולה.